סיפור הקמתה של ישראל, שהחל כחלום אוטופי של בודדים בשלהי המאה ה-19, התגשם בהקמת מדינת ישראל כנגד כל הסיכויים ומתוך אפר השואה והחורבן. 

 

כעת, לאחר שבעים ושבע שנים ולאור המשברים הגדולים שחווינו בשנים האחרונות, ישראל ניצבת בפני צומת היסטורי. 

 

עלינו להסתכל בגאווה על מה שבנינו - על הפרחת השממה ועל ״אומת ההייטק״, על קיבוץ הגלויות ועל ההישגים התרבותיים - אך בה בעת לשאול את עצמנו שלוש שאלות מהותיות:

• איפה טעינו? 

• לאן אנחנו רוצים להגיע כמדינה?

• איך מתקנים ומתקדמים מכאן? 

 

התשובה לשלושתן עוברת בבניית חזון, בהבנה ששעת משבר כזו היא גם הזדמנות לאמץ חזון חדש, גדול יותר מ"מפלט בטוח לעם היהודי" או "שיבת ציון" שהיו נכונים לשעתם. 

 

מפלט ובניה יכולים להוות בסיס לחזון לעם שבורח ממי שקמים לכלותו אבל הוא לא מספיק בשביל להחזיק מדינה וחברה משגשגת לאורך הזמן, גם לא ״זכות אבות היסטורית״. הגיע הזמן לבנות חברה בישראל שתהיה גאווה לא רק בשל עברה, אלא גם ואולי בעיקר בשל עתידה. 

 

הרבה מאוד מהאסונות והמשברים שעברו עלינו בעשורים האחרונים נבעו מהיעדר חזון עדכני קוהרנטי וברור, ובהיעדר חזון כזה מוצאים את מקומם בלב השיח הציבורי חזונות לא לגיטימיים שסוחפים אחריהם ציבורים מבולבלים, סוחפים אחריהם נוער צמא לסיפור ומטלטלים עוד יותר את החברה ואת הספינה. חזונות שאפשר להגדיר אותם יותר כחזיונות תעתועים ולא חזונות ריאלים על גוג ומגוג ומשיחיות, על מדינת הלכה ועם לבדד ישכון ועוד. 

 

למען האמת לא מפתיע שחזונות כאלו, שבעבר היו בשולי השוליים של החברה הישראלית, מקבלים פתאום במה ומקום - זה נובע מואקום ומבלבול. עם בלי חזון הוא כמו ספינה בלב ים שמנווטת בלי מצפן, כל רוח רעה יכולה לבלבל ולהסיט את הספינה לכיוונים מסוכנים. 

 

ישראל צריכה חזון חדש, חזון שיונק את רעיונותיו מהמסורת היהודית, ומעקרונות היסוד של ישראל, כפי שנכתבו במגילת העצמאות:

| "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" 

אך החזון גם צריך להיות מביט קדימה ורואה את האחר, מכיל, מתקן ומדייק את מה שלא עבד בשבעים ושבע השנים האחרונות.

 

עם ההבנה הזו יצאנו למסע בן למעלה משנתיים במהלכו בנינו הצעה לחזון - לא רק ברמת רעיונית אלא ברמה פרקטית, איך הוא בא לידי ביטוי בחיי היום יום של אזרח ליברלי, מה הוא דורש מאזרחים ומה הוא דורש מפוליטיקאים, מה הוא דורש לשנות ומה לשמר. 

 

כשיצאנו למסע הזה הבנו שלא צריך להמציא את הגלגל, הדברים נכתבו בניירות ומחקרים וחשוב מכך בלבבות של מיליוני אזרחים, ולכן יצאנו למסע ברחבי החברה הישראלית - מסע שבמסגרתו קיימנו מאות מפגשים ברחבי הארץ עם אזרחים ואזרחיות - מהגליל והגולן, מהערבה והשרון, יהודים וערבים, בדואים ודרוזים, דתיים וחילונים, עולים וצברים. זאת לצד סקירה ולימוד מקיף של עבודות העומק שנכתבו בשנים האחרונות. 

 

מטרתנו הייתה ברורה - לנסח חזון שמסתמך על נתונים ומידע אבל גם על תחושות ונרטיבים, ששומע את עמדתם של החוקרים אבל גם קשוב ומכיל את עמדתם של מובילים חברתיים ואזרחים מן השורה. 

 

דפוס הפעולה שלנו בכל פורום, סביב כל שולחן היה אחד - להקשיב, להקשיב ושוב להקשיב. , בלי דעות קדומות, בלי קונספציות ובלי שיפוטיות ומתוך מקום של צניעות לגבי הידע המוקדם שלנו, כפי שכתב אריסטו: ״דבר אחד אני יודע, שאינני יודע דבר״. 

 

קצרה היריעה מלפרט את התחושות ואינסוף המידע שספגנו במסע הזה, חלקו היה קשה לעיכול, חלקו פגע וחלקו עודד וכולו כמכלול היה לא פחות ממפעים. 

 

אם ננסה למצות את כל המסע למסקנה אחת, ניתן לומר זאת:

| לרוב הישראלים חסר חזון שהם יכולים לשאוף אליו, ללכת אחריו ולהרגיש חלק ממנו. חזון שהם יכולים להזדהות איתו ולהרגיש גאים. חזון שדרכו הם יכולים להזדהות עם המדינה ומהלכיה, שהם יכולים לראות עצמם חיים לאורו בשגשוג, שלום וביטחון. 

 

המסמך לפניכם מציע חזון כזה. ברור לחלוטין שמסמך, שום מסמך, לא יכול להתייחס לכל הסוגיות שנמצאות בשיח הישראלי - יומיומיות ואסטרטגיות, ערכיות ופרקטיות, אבל המטרה שלנו היא להציע מערכת הפעלה כוללת שמכילה ערכים ורעיונות, תחומי התמקדות וקווים מנחים שאם יאומצו על ידי רוב בציבור הישראלי יכולים לשנות את מסלולה של ישראל מהקצה אל הקצה. 

 

החזון הזה לא בהכרח מתאים לכל אוכלוסיות ישראל ואנחנו לא מתיימרים לכך, הוא יכול להתאים לרוב גדול מקרב האזרחים שרוצים לחיות במדינה דמוקרטית, ליברלית, מתקדמת, עם חברה משגשגת, . מדינה שרואה עצמה כחלק ממשפחת העמים ושאזרחיה חיים בשוויון, בשלום ובביטחון, . מדינה שמהווה בית לאומי בטוח לעם היהודי, אך לא שוכחת להוות בית גם לכל שאר אזרחיה.