חתירה לשלום
בחזון שלנו החברה הישראלית חוזרת להיות חברה השואפת, מייחלת וחותרת לשלום.
אין ספק שבשנים האחרונות ירד קרנו של ״חזון השלום״ ויש שיאמרו שהמילה שלום הפכה למעין מילה מגונה. זו טעות שמחירה כבד בטווח הקצר, ואסון בטווח הארוך אך היא בעיקר ניתנת לשינוי, ואפילו במהרה.
הייאוש מחזון השלום לא הופיע יש מאין, הוא תולדה של מכונת ייאוש והפחדה שפועלת כאן כבר שנים ועושה דה-לגיטימציה מוחלטת לשלום - מהתקשורת הכתובה והאולפנים, דרך הרשתות החברתיות ועד התודעה הציבורית, מהכנסת ומצה״ל דרך משרדי הממשלה אל מערכת החינוך וכך הלאה.
אך האמת היא שאנחנו עם שוחר שלום, כך היינו וכך נחזור להיות.
סקרי דעת קהל מראים שהמילה שלום מקושרת למילים כמו - ויתור, סליחה, כניעה, סיכון ביטחוני, חולשה. אבל האמת היא שזה בדיוק הפוך!
שלום הוא פועל יוצא של כוח. חתירה לשלום אינה תמימות, אלא הסתכלות אנליטית, אסטרטגית ומפוכחת על המציאות.
אנחנו כעם צריכים ללמד את ילדינו את יתרונות השלום, לחנך אותם לשאוף אליו ולפעול בכל דרך על מנת להביא את השלום הפנימי בתוך מדינת ישראל והחיצוני בין ישראל לשכנותיה.
בתהילים נכתב:
| ״נצור לשונך מרע ושפתייך מדבר מרמה, סור מרע עשה טוב, בקש שלום ורדפהו״
לשון הציווי מלמדת שאל לנו להמתין המתנה פאסיבית ולקבל את השלום לכשיגיע, אלא לבקש אותו - ״בקש שלום״ ואף זאת לא די - ״בקש שלום ורדפהו״. משמע - לא מספיק לחכות שהוא יגיע וגם לא מספיק לבקש אותו, עלינו לרדוף אותו, אקטיבית, כל הזמן.
כשמסתכלים על היהדות, כפי שהיא מיוצגת על ידי משיחי השקר שמובילים היום את הקואליציה, קשה לזכור שחתירה לשלום היא ערך ליבה ביהדות, אבל האמת היא שהיהדות כולה ספוגה בחתירה לשלום ובהבנה שחיים בשלום הם משאת הנפש החשובה מכולן , החתירה לשלום מוזכרת כמובן בתהילים, בציטוט שכתבנו, אבל לא רק - היא שזורה כשתי וערב לאורך הקאנון היהודי - הדתי והלא דתי כאחד.
בתפילת שמונה-עשרה כל שבת כבר אלפי שנים יהודים דתיים מתפללים כבר אלפי שנים ואומרים:
| ״ה׳ עוז לעמו יתן, ה׳ יברך את עמו בשלום״
ופרשנים כמו אבן עזרא ואחרים פירשו את הקריאה הזו כקשר של סיבה ותוצאה, משמע - ה׳ נותן כוח וניצחונות לעם ישראל וזה מה שיוביל אותו לשלום. או בפשטות - הכוח והניצחון הוא כלי לייצר שלום, השלום הוא הניצחון המוחלט.
בכל יום במסגרת אמירת קדיש מברכים:
|״עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן״
בסופו של דבר מהמקורות העתיקים ביותר שלנו, דרך הרוח של האבות המייסדים של המדינה, שידעו להילחם כשצריך , אבל תמיד הושיטו יד לשלום, ועד ערכי הבסיס של דמוקרטיות מתקדמות - בכולן ערך החתירה לשלום הוא ערך מרכזי שבלעדיו קשה לייצר חברה תקינה.
כוח כשלעצמו ללא ערכים וללא חתירה לשלום הוא חרב פיפיות שכן - בלא אהבת השלום וחתירה תמידית אליו גם הצודקת במלחמות תתעוות ובסופה תעוות את העם, גם אם הוא מתגונן.
שואלים אותנו לא אחת - האם השלום הוא ריאלי והתשובה היא - תמיד. הגדולים שבסכסוכים בעולם נפתרו בסופו של דבר: מרצח העם ברואנדה, בו נרצחו מיליון איש במאה ימים (שנת 1994), דרך סכסוכים שהובילו לרצח מיליונים בקמבודיה (בשנות ה-70), דרום אפריקה, קפריסין, צפון אירלנד ועד סכסוכי ענק רבי שנים באירופה, לדוגמה - גרמניה-צרפת, צרפת-בריטניה ועוד.
אפילו מדינת ישראל פתרה סכסוכים עקובים מדם כמו הסכסוך הישראלי-מצרי או הסכם השילומים עם גרמניה שבע שנים בלבד לאחר השואה!
איננו מקלים ראש, ומובן לכל שכדי להביא בפועל לימי שלום דרושות נסיבות גיאו-פוליטיות והנהגות הרתומות למשימה בכל הצדדים - כולל היכולת לשאת את מחיר הוויתורים.
אבל מה שחשוב בעינינו להדגיש הוא את הצורך לאמן את שריר החתירה לשלום ולהבין את החשיבות המכרעת של הערך הזה בחברה חפצת חיים. עלינו לחזור לפעול כדי להביא את השלום, לדבר עליו, לחנך אליו, לחתור אליו על בסיס יומיומי וכשיגיעו הנסיבות וההזדמנויות לנצל אותן ולהביא את השלום. אם לא נעסוק בשלום יום יום, אם לא נחנך לשלום, נשאף ונחתור לשלום היום הוא לא יבוא מעצמו מחר.
יגאל אלון כתב:
