חמלה
בחזון שלנו החברה הישראלית היא חברה חומלת - כלפי הדומה והשונה, כלפי הקרוב והרחוק וכלפי כל אדם באשר הוא אדם.
לצערנו חלקים גדולים בחברה הישראלית איבדו את החמלה. יותר מידי עוולות נורמלו ורעות חולות עוברות מתחת לרדאר. לדוגמה - רובנו כמעט אדישים ולא רואים את מיליון הילדים בישראל שחיים מתחת לקו העוני וגם לא רואים או פועלים מספיק למען הילד בפריפרייה שסיכוייו להצליח נמוכים בהרבה מאלה של חבריו במרכז או הילד בכפר הערבי או הבדואי שחי בלי תשתיות בסיסיות, מקום לשחק אחר הצהריים או חוגי העשרה להתפתח בהם.
במובנים מסוימים הפכנו קהים לכאב של מי שלא דומה לנו, בין היתר כי הרגילו אותנו להסתכל על עצמנו כאסופה של מגזרים במקום כחברה אחת, וככאלו פעלנו בגישת ״מגזר למגזר זאב״.
זו בכיה לדורות - בלי חמלה, לא ניתן לגבש חברה חזקה ודמוקרטיה חזקה. בלי חמלה, לא ניתן להגיע לשוויון אמיתי.
חמלה היא הבסיס ליחסים אנושיים מתוקנים והגרעין ממנו צומחת הערבות ההדדית. בגמרא כתוב ״כל ישראל ערבים זה לזה״ וזה נכון - עלינו להיות ערבים זה לזה.
אבל אין ערבות הדדית בלי חמלה ולכן עלינו קודם לפתח מחדש את היכולת שלנו לחמול כלפי כאבם של אחרים - חמלה לבני עמנו, חמלה למיעוטים שחיים בקרבנו, חמלה למי שדומים לנו ולאלו ששונים מאיתנו, חמלה לשכנים שלנו ולבני אדם בכלל. חמלה מייצרת קשרים חברתיים ואמון הדדי שמחזקים את הלכידות החברתית. בלי חמלה לא ניתן להגיע לשוויון אמיתי ולכן בלי חמלה, לא ניתן לגבש חברה חזקה ודמוקרטיה איתנה.
כאשר חברה מאמצת את החמלה כערך מרכזי בסולם הערכים שלה ופועלת על פיו - אין דילמה איך לפעול כאשר ילדה בת 9 נעלמת ממעון עולים בצפת ועקבותיה אבדו - מסייעים, מתעניינים, מתרעמים. גם אין דילמה מה עושים כאשר שני מיליון ישראלים חיים בפחד מאלימות חסרת שליטה - מפגינים איתם, מוחים, מרימים קול צעקה, דורשים שינוי, כי טובתם היא ענייננו וטובתנו ואפילו אין פחד או דילמה האם לכאוב ולדרוש תשובות כאשר ילדים נפגעים כתוצאה מפעילות כוחותינו במהלך מלחמה.
הדאלי לאמה אמר:
| ״אם אתה רוצה שאחרים יהיו מאושרים - גלה חמלה. אם אתה רוצה להיות מאושר - גלה חמלה״
והוא צדק, זה אכן מרכיב בסיסי באושר אישי וחברתי כאחד.
