כל מלחמה מסתיימת בהסכם מדיני, אלא אם צד אחד השמיד לחלוטין את הצד השני. הסכם מדיני יכול להיות הסכם כניעה או הסכם פשרה.
הדיבורים על ״ניצחון מוחלט״ במלחמה ברצועת עזה, הביאו את ישראל לנהל את המלחמה הארוכה ביותר בתולדותיה, משום ש״הניצחון המוחלט״ הוא כאופק, שככל שמתקרבים אליו - מתרחק. אלא אם אנחנו יכולים לחסל את כל החמאסניקים ברצועה, ואת האידיאולוגיה שלהם. הגדרה כזו יכולים להגדיר משיחיים-קנאים, מנותקים מהמציאות, שאינם מכירים במגבלות הכוח.
אם יש בכוחה של ישראל גם יחד עם ארה״ב להשמיד השמדה מוחלטת את פרויקט הגרעין האיראני ולהחליף את המשטר באיראן, בממשלה שתצטרף ל׳הסכמי אברהם׳, הייתי מברך על-כך. אך אינני מכיר מומחה לאיראן ולאתגר שמציבה בפנינו, שנותן לכך סיכוי כלשהו. כל זאת לנוכח ההצלחה האדירה, של צה״ל עם קהילת המודיעין, במתקפה המבריקה שבוצעה בשבוע האחרון.
המסקנה: עם או בלי הצטרפות ארה״ב למערכה, המלחמה צריכה להסתיים בהסכם, סביב שולחן המו״מ, בין ארה״ב לאיראן (ייתכן במעורבות רוסיה ואולי סין).
בעצם, הנשיא טראמפ התכוון לנהל מו״מ עם איראן, טרם פתיחת ישראל במלחמה.
כאשר אבק המלחמה ישקע, תישאל השאלה אם ניתן היה להגיע להסכם ללא יציאה למלחמה, משום שמניסיוני, ברוב המקרים האיום במלחמה יכול להיות אפקטיבי יותר, לפני שמממשים אותו.
כעת צריך לחתור להסכם מוקדם ככל האפשר, כדי להימנע ממלחמת התשה, לנסות למנף את הישגי המלחמה לטובת הישגים במו״מ.
זה מחייב תיאום הדוק בין ישראל לארה״ב, מה שלא התקיים בתקופת אובמה, בגלל מעורבות ישראלית בפוליטיקה הפנים אמריקאית, לטובת הרפובליקנים בבחירות לנשיאות (2015-2016), וכן ביציאה למלחמה עכשיו, ללא תיאום מלא עם ארה״ב.
נקווה שממשלת ישראל, ובעיקר הגורמים המשיחיים בה, לא יתעקשו על ״ניצחון מוחלט״, ויגבו הסכם שירחיק את איראן מיכולת גרעינית צבאית.